המגדלורים של פורטו
כמו כל עיר נמל שמכבדת את עצמה גם פורטו מתהדרת בכמה וכמה מגדלורים. זהו סיפור המגדלורים של פורטו, עם הצעה למסלול טיול מתאים. אבל קודם כל - קצת רקע כללי על מגדלורים בכלל.
כבר משחר ההיסטוריה ידעו יורדי הים שהסכנה האמיתית אינה שיט בלב האוקיינוס אלא הכניסה אל החוף. הפיניקים, היוונים והמצרים, שהפליגו בים התיכון במסלולי סחר קבועים, נזקקו לדרך לסמן את פתח הנמל — והפתרון שאימצו אז היה מדורות על ראש גבעה או על צוק, שנראו מן הים כנקודת ייחוס יחידה לכניסה לנמל - אש המדורה בשעות החשיכה או עשן מיתמר בשעות היום. לעיתים היו אלה משואות ארעיות שהודלקו לצורך השעה, ולעיתים אש קבועה שתיחזקו אנשי המקום. הקפיצה הגדולה בתולדות המגדלורים הייתה הרעיון שאפשר לבנות מבנה שכל תכליתו להחזיק אור — לבחור מיקום מתאים, להרים את האור לגובה באמצעות בנייה (וללא תלות בתוואי השטח) ולתחזק אותו ברציפות.
הפארוס של אלכסנדריה
הרעיון הזה הוגשם לראשונה באלכסנדריה (מצרים), על אי קטן בשם פארוס בפתח הנמל של העיר. בנייתו של המגדלור, שנקרא פארוס, על שם האי שבו נבנה, החלה בשנת 280 לפני הספירה לערך, ביוזמת תלמי הראשון (יורשו של אלכסנדר מוקדון במצרים) והושלמה בימי בנו, תלמי השני. הפארוס התנשא לגובה של למעלה ממאה מטרים (110-140 מ', הנתונים ההסטוריים אינם חד משמעיים) ונחשב לאחד משבעת פלאי תבל. באותה תקופה רק פירמידות גיזה היו גבוהות ממנו.
המבנה היה בן שלושה שלבים משופעים מעט כלפי פנים — התחתון מרובע, מעליו מתומן, החלק העליון גלילי, וכבש לולייני רחב הוליך אל ראשו, שם בערה אש בלילות.
משמו של הפארוס של אלכסנדריה נגזרו שמות המגדלור בשפות רבות, ובהן המילה הפורטוגזית למגדלור - farol ("פארוֹל"), וברבים faróis ("פארויישׁ"). farolim הוא מגדלור קטן או פנס סימון, faroleiro הוא שומר המגדלור, ו־Direção de Faróis היא מנהלת המגדלורים של חיל הים הפורטוגלי.
הפארוס של אלכסנדריה שרד מאות שנים, החל מן המאה העשירית נפגע בכמה וכמה רעידות אדמה. בשלב מסוים כבר לא שימש כמגדלור אלא כמגדל תצפית, ובראשו הוצב מסגד, עד שבראשית המאה ה-14 המבנה קרס סופית. אך גם אז הוא לא נעלם: גדם מרשים שרד עוד למעלה ממאה שנה, עד שבסוף המאה ה-15 פירק אותו הסולטאן קאיט ביי ובנה מאבניו מצודה על אותו מקום ממש. המצודה עומדת שם עד היום, ואבני הפארוס עדיין מזוהות בקירותיה. שרידים נוספים של הפארוס נמצאו בשנת 1994, על קרקעית נמל אלכסנדריה, בחלקם אף נמשו מהמים.
מגדל הרקולס Torre de Hércules
הרומאים הפיצו את רעיון המגדלורים ברחבי האימפריה הרומית כולה. שריד מרשים במיוחד הוא מגדל הרקולס שניצב על צוק בגליסיה שבצפון-מערב ספרד, על חוף האוקיינוס האטלנטי, כמאתיים קילומטרים מצפון לגבול פורטוגל של היום. מגדלור זה נבנה בסוף המאה הראשונה או בתחילת המאה השנייה לספירה, ולפי כתובת לטינית ששרדה בבסיסו הקים אותו אדריכל בשם גאיוס סוויוס לופוס, יליד אמיניום — היא קוימברה שבפורטוגל.
האגדה מספרת כי המגדל נבנה על ידי בראוֹגן, אבי השבט הקלטי שישב במקום. בנו הבחין מראש המגדל בערב חורף בהיר באי ירוק באופק. הוא הפליג אליו עם אנשיו, וכך, על פי האגדה, התגלתה אירלנד ונושבה בידי הקלטים. פסלו של בראוגן ניצב עד היום למרגלות מגדל הרקולס.
מגדל הרקולס הוא המגדלור הרומי היחיד בעולם ששרד ועדיין פועל, אך גם הוא לא עשה זאת ברציפות: בימי הביניים שימש מבצר ומחצבה, ורק בסוף המאה ה-17 הוחזר לתפקידו המקורי. גובהו היום חמישים וחמישה מטרים, אך רק שלושים וארבעה מתוכם הם רומיים. החלק העליון נוסף בשיחזור נאו-קלאסי שהושלם ב-1791.
ימי הביניים והמהפכה המסחרית
עם התפרקות האימפריה הרומית דעכה גם רשת המגדלורים. בימי הביניים דפוסי השיט השתנו - הסחר למרחקים התכווץ, ההפלגות נעשו קצרות וצמודות לחוף, ומי שעגן בלילה לא נזקק לאור. בנוסף, ללא שלטון מרכזי חזק לא היה מי שיממן את תחזוקת המגדלורים והחזקת האש הקבועה. מי שמילא את החלל, באופן מועט ובמידה חלקית בלבד, היו מנזרים מקומיים ואחוות של יורדי ים שהחזיקו אור מקומי מכספם.
בתקופת המהפכה המסחרית, החל מן המאה ה-11 ואילך, אנו עדים להתאוששות הסחר הימי, ערי הנמל חזרו לבנות ולהפעיל מגדלורים, תוך שהן מממנות אותם מהיטלי נמל. הלנטרנה, מגדלור הנמל של גנואה, שהייתה אז רפובליקה ימית בשיא כוחה המסחרי — היא הסימן המובהק לתפנית, במובן זה שתחזוקת המגדלור מומנה מהיטלי נמל שגבתה העיר מן הספינות שנכנסו אליה. כלומר מקור הכנסה קבוע וכפוי, הקשור ישירות בתנועה הימית עצמה, באופן שמאפשר לתחזק את האור ברציפות ובקביעות.
עידן התגליות הגדולות
המהפכה המסחרית החזירה לאירופה את הסחר, את המטבע ואת הערים, אך נתיבי הסחר היבשתיים נותרו בידי מתווכים (מוסלמים ברובם המכריע), וכל תבלין שהגיע לאירופה עבר דרך כיסם. במאה ה-15, בשלהי ימי הביניים ועם תחילת תקופת הרנסנס, יצאה פורטוגל לחפש דרך ימית לעקוף אותם — וכך החל עידן התגליות הגדולות. פורטוגל פיתחה את הקרוולה (אניית מפרש שידעה לשוט נגד הרוח), את האסטרולב הימי (מכשיר ששימש למדידת הזווית בין האופק לכוכב הצפון ויכול היה לשמש גם נוכח תנודות הסיפון) את לוחות הדקלינציה (שאיפשרו לקבוע קו רוחב גם מדרום לקו המשווה), ואת שיטת הרוטיירו שבה נצבר ידע הניווט ונמסר הלאה — וכל אלה יחד הפכו את ההפלגה באוקיינוס הפתוח ממסע הרפתקני למקצוע שיטתי, ואת פורטוגל למעצמה הימית הראשונה בעולם. אבל המגדלורים בתקופה הזו עדיין לא זכו לתשומת הלב הראויה. פורטוגל, ששלחה ציים לקצות העולם במשך מאתיים שנה לא הקימה שירות מגדלורים כלל. לאורך חופיה היה פזור אוסף מקרי של אורות מקומיים ללא תיאום ביניהם, שאותם החזיקו מנזרים מקומיים ואחוות דייגים מכספם — בדיוק המודל של ימי הביניים — ולצידם סימנים שאינם אורות: מגדלים, מנזרונים ומצודות ששימשו כנקודות ייחוס ביום בלבד.
רק ב-1758, יותר משלוש מאות שנה לאחר ראשית התגליות ושלוש שנים אחרי רעידת האדמה שהחריבה את ליסבון ופגעה בסימון הימי הדליל שהיה קיים, העביר צו מלכותי של המרקיז דה פומבל את שירות המגדלורים מידי הכנסייה והאחוות לאחריות המדינה.
ההתפתחות הטכנולוגית של המגדלורים
קפיצת דרך נוספת בתולדות המגדלורים קשורה בהתפתחות הטכנולוגית של הפעלתם.
במשך כאלפיים שנה נעשה שימוש באש חיה - מדורות עצים או פחם, שצרכו כמויות אנרגיה אדירות, נחנקו בעשן של עצמן שהסתיר את האור שניסו להפיץ למרחק, וכבו ברוח ובגשם. במגדלורים קטנים החליפה את האש החיה עששית שמן — חלשה יותר אך יציבה, ואפשר היה להגן עליה מאחורי זכוכית.
במאה ה-16 נולד לראשונה הרעיון של ניצול האור הנפלט לאחור להגברת עצמת האור של המגדלור. מפעילי המגדלורים החלו להציב מראה מאחורי הלהבה, ובאמצע המאה ה-18 הוחלפה המראה במחזיר פרבולי שכיוון את הקרניים לאלומה אחת. ומכיוון שמחזיר יחיד מאיר רק לכיוון אחד, הותקנו מגדלורים ובהם כמה מחזירי אור.
ב-1780 הוטמע שכלול נוסף כאשר החלו להשתמש במנורת ארגאן, פתילה גלילית חלולה בתוך ארובת זכוכית, שאפשרה זרימת אוויר מבפנים ומבחוץ ויוצרת בעירה שלמה, בהירה וכמעט נטולת עשן. השילוב של מנורת ארגאן עם מחזיר פרבולי הפך לתקן של סוף המאה ה־18 והמאה ה־19. במגדלור כף רוקה (החלק המערבי יותר של אירופה, כ-40 ק"מ מערבית לליסבון), הותקנה ב־1843 מערכת של שש עשרה מנורות ארגאן עם מנגנון שעון מסובב.
אבל השינוי הדרמטי ביותר היה עם המצאתה של עדשת פרנל. אוגוסטן ז'אן פרנל היה פיזיקאי ומהנדס צרפתי, שעמד בראש ועדת המגדלורים הצרפתית. בשנת 1822 הוא פיתח עדשה המורכבת מטבעות פריזמה קונצנטריות. הטבעות המרכזיות שוברות את האור כמו עדשה רגילה, והחיצוניות מחזירות פנימה גם את הקרניים שהיו בורחות למעלה ולמטה ואובדות. התוצאה הייתה קרן צרה ומקבילה המשדרת אור לטווחים של עשרות מיילים ימיים, אך פחות עבה ובעיקר הרבה פחות כבדה מעדשה רגילה שהייתה נחוצה להשגת אותו אפקט של תאורה למרחק רב כל כך.
מימין - עדשת פרנל. משמאל - חתך רוחב של עדשה רגילה (2) לעומת עדשת פרנל (1)
צילום: By NPS - NPGallery, Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=148420069
איור: מאת Pko - own drawing, נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=732049
במקביל התחלף מקור האנרגיה בו נעשה שימוש במגדלורים - משמן זית עברו לשמן לפתית, לנפט ולבסוף לחשמל. מנגנוני שעון חשמליים (שעד אז היו מכניים ומבוססים על משקולות), החלו לסובב את העדשות האופטיות, ובכך העניקו לכל מגדלור דפוס הבזקים משלו, חתימה שמאפשרת לזהותו. במאה ה-20 הגיעו האוטומציה והניווט הלווייני והתייתר הצורך באיוש המגדלורים.
ההיסטוריה של המגדלורים בפורטו
פורטו לא הייתה "נמל תגליות" — הציים הגדולים יצאו לתור את העולם מליסבון ומלגוש, אך היא הייתה אחד ממרכזי בניית הספינות החשובים בממלכה, ובמספנות הריביירה ומירגאיה נבנו וצוידו כלי שיט ששירתו את המפעל הימי. בהמשך, עם עליית סחר היין מעמק הד'אורו במאה ה-17, הפכה פורטו לנמל היצוא החשוב בצפון פורטוגל ולשער הכלכלי של הממלכה אל אנגליה ואל צפון אירופה.
פורטו אינה נמל חוף אלא נמל נהר. הכניסה לד'אורו הייתה אחד המעברים המסוכנים בחוף האטלנטי. כל ספינה שביקשה להגיע לנמל פורטו נדרשה לחצות את שפך הד'אורו, בו נערמו שרטוני חול נעים שחסמו את התעלה, זרם הנהר התנגש בגלי האוקיינוס, והסלעים הבולטים מן המים הוסיפו על הסכנה. ספינות נטרפו שם בהמוניהן; המקומיים כינו את המקום "שרטון המוות". סימון של נתיב בטוח למעבר לא היה סתם עניין של נוחות, אלא תנאי לקיומו הכלכלי של נמל פורטו.
פארול סן מיגל-או-אנז'ו (1527) Capela-Farol de São Miguel-o-Anjo
זהו המגדלור הראשון שנבנה בפורטו, וככל הידוע השני בפורטוגל (אחרי מגדל מואר בכף סן וינסנטי שפעל מ-1520) , והוא ניצב ממש בכניסה לשפך הנהר, בפוז דו ד'אורו. המגדלור הוקם על ידי דון מיגל דה סילבה, בישוף ויזאו, במימונו הפרטי: הוא רכש שדות והקדיש את הכנסותיהם לאחזקת אש קבועה במגדל שנבנה למטרה זו. המגדלור נבנה בשיא עידן התגליות אך לא כחלק ממנו, ונותר יוצא דופן ובודד: חלפו יותר ממאתיים שנה עד שקם בעיר מגדלור נוסף.
פארול סניורה דה לוז (1761) Farol da Senhora da Luz
על גבעת מונטה דה לוז שבפוז בערה אש כבר מ-1680, במימון אחוות יורדי ים שהחזיקה שם קפלה. בעקבות הצו המלכותי של 1758, שהעביר את שירות המגדלורים לידי המדינה, צויד המבנה הקיים ונכנס לפעולה כמגדלור המודרני הראשון בפורטוגל (במקביל לנוסה סניורה דה גיה בקשקאיש, שהושלם באותה שנה עצמה). המודרניות שלו הייתה בשלושה מישורים: מבחינה מוסדית - פארול סניורה דה לוז הוקם והופעל בידי המדינה, במסגרת מערכת מתוכננת ולא כיוזמה מקומית; מבחינה טכנית - האש החופשית הוחלפה במתקן תאורה מוגן ומתוכנן, עם פנס ותא סגור, שאיפשר להאיר לטווח של עשרות מיילים ימיים; ומבחינה תפקודית — הוא הוגדר כמגדלור בעל אופי קבוע ומתועד, שהמלחים יכלו להסתמך עליו כנקודת ייחוס ידועה. מגדלור סניורה דה לוז נפגע מברק ב-1814, שוקם, והושבת ב-1926, עם בנייתו של מגדלור לסה.
פארולים קנטריירה וסובריירש - Farolim da Cantareira, Farolim das Sobreiras
בכניסה לשפך הד'אורו פעלה החל מהמאה ה-18 מערכת ניווט נוספת מסוג אחר: קו קריאה. בשיטה זו מוצבים שני אורות זה מאחורי זה, האחורי גבוה ורחוק יותר, וכל עוד רב-החובל רואה אותם מסתדרים בקו אנכי אחד הוא נמצא בדיוק על ציר הנתיב הבטוח; ברגע שהם נפרדים, הוא יודע שסטה — והכיוון שאליו נפרדו מלמד אותו לאיזה צד.
האור הקדמי היה פארולים הקנטריירה, עמוד מתכת ופנס לבן שעומד עד היום על רציף מד-הגאות בפסאיו אלגרה, מטרים ספורים מסן מיגל-או-אנז'ו.
האור האחורי, פארולים סובריירש, ניצב בעבר 562 מטרים משם על מדרון סובריירש.
שני הפארולימים האלה התייתרו עם בניית שובר הגלים ושינוי נתיב הכניסה לנמל. פארולים סובריירש נהרס בשנת 2006. על מקומו עומד היום בניין משרדים הנקרא על שמו, Casa do Farol (בית המגדלור). עמוד הברזל עצמו הועבר לחצר מגדלור לסה כמונומנט לשימור בלבד.
פארולים הקנטריירה כובה ב-2007 והושבת רשמית ב-2009, אך עדיין ניצב במקומו המקורי.
פארולים פלגיירש (1886) Farolim de Felgueiras
ב-1790 החלו עבודות הנדסיות לפתיחת הכניסה לד'אורו, ומזח נבנה לכיוון סלע פלגיירש. המגדלור שתוכנן שם כבר אז הוקם בפועל כמעט מאה שנה מאוחר יותר — מגדל משושה מגרניט חשוף בגובה עשרה מטרים, בקצה המזח. הוא הבזיק באור אדום כל חמש שניות בטווח 9 מיילים ימיים והפך לאייקון הוויזואלי של פוז. בשנים 2008–2009 נבנו בשפך שוברי גלים חדשים, ואיתם השתנתה לחלוטין תצורת הכניסה לנהר. הנתיב שפלגיירש סימן חדל להיות נתיב הכניסה ופלגיירש הושבת.
פארול דה לסה (1926) Farol de Leça
הצורך במגדלור נוסף צפונית לד'אורו הוכר כבר ב-1866, אך התוכניות הוכנו רק ב-1919 וההחלטה לבנות התקבלה ב-1922. בינתיים, בין 1916 ל-1926, פעל במקום פארולים זמני, מגדלורון בואה נובה (Farolim da Boa Nova). מגדלור לסה עצמו החל לפעול ב-15 בדצמבר 1926 ונחנך רשמית בפברואר 1927. עם הפעלתו בוטלו גם הפארולים הזמני בואה נובה וגם סניורה דה לוז שבפוז.
מראשיתו ב-1926 היה מקור האור של מגדלור לסה מנורת ליבון חשמלית, אלא שהחשמל הופק במקום ממנוע-גנרטור שפעל על נפט, ולצדו הוחזקו שתי מערכות גיבוי — אחת בשיטת ליבון באדי נפט ואחת מנורת נפט רגילה בעלת ארבע פתילות. האופטיקה הייתה עדשת פרנל מסדר שלישי במרחק מוקד של 500 מ"מ, והאות שהוא שידר אז היה שלושה הבזקים כל חמש עשרה שניות בטווח 43 מייל ימי. ב-1950 הוחלף מנגנון השעון המכני שסובב את העדשה במנועים חשמליים, ובאותו עשור הותקנה גם מעלית לצד 225 המדרגות. רק ב-1964 חובר המגדלור לרשת החשמל הארצית, ואז הותקנה בו נורה של 3,000 ואט; מאוחר יותר הופחתה עוצמתה לאלף ואט. מאז ועד היום מגדלור לסה מבזיק שלושה הבזקים לבנים כל 14 שניות, בטווח 28 מיילים.
קוטר המגדל 3.5 מ', והוא מתנשא לגובה 46 מ', השני בגובהו בפורטוגל (אחרי מגדלור אווירו - Farol de Aveiro) והאחרון שנבנה ביבשת.
ליד המגדלור היה בעבר גם צופר ערפל, שמאפייניו: צליל 5 שניות; דממה 25 שניות.
בין השנים 1926 ל-1962 שכן במקום בית הספר לשומרי מגדלור.
בשנת 1938 הותקן במקום גם רדיו-מגדלור, שבוטל ב-2001 משעה שהניווט הלוויני הפך אותו למיותר.
ב-1979 הפך מגדלור לסה למרכז בקרה השולט מרחוק על שלושת הפארולימים של נמל לישויש (הנמל של מטוזיניוש) וכן הפארולים של פלגיירש שבכניסה לדואורו. זו הייתה רשת השליטה מרחוק הראשונה שפעלה בפורטוגל.
לסה הוא המגדלור היחיד באזור שעדיין פעיל.
כיום הוא אחד מאתרי רשת המוזיאונים של מטוזיניוש ומכיל את מוזיאון שומר המגדלור. בחצר מוצב גם עמוד הברזל של פארולים סובריירש, שהועבר לשם לאחר שהמבנה המקורי נהרס.
פארולים בארה דו ד'אורו Farolim da Barra do Douro ופונטאו דה בארה דו ד'אורו Pontão da Barra do Douro (2009)
בעקבות בניית שוברי גלים חדשים בשפך ושינוי נתיב הכניסה לנמל פורטו, הוקמו בשנת 2009 שני פארולימים חדשים: בקצה השובר הצפוני, משמאל לכניסה לנמל, פארולים צילינדרי בפסים אדומים ולבנים שמאיר בצבע אדום, Farolim da Barra do Douro. מולו, בקצה השובר הדרומי (סמוך לכפר הדייגים אפורדה, שכבר מוכר לנו ממסלול הגשרים של פורטו), מימין לנתיב הכניסה, פארולים צילינדרי בפסים ירוקים ולבנים, שמאיר בצבע ירוק, Pontão da Barra do Douro — Molhe Sul. שני אלה החליפו בפועל את כל קודמיהם, והם הסיבה לכך שהאורות הישנים כבויים כיום.
מסלול סיור המגדלורים של פורטו
המגדלורים מפוזרים באופן כללי בין שני מוקדים נפרדים: מגדלור לסה (במטוזיניוש) והמגדלורים של פוז.
אפשר לתכנן יום סיור אחד שעובר בין כולם או לחלק לשני סיורים נפרדים.
פארול דה לסה Farol de Leça - זהו, כזכור, המגדלור האחרון שנבנה באזור ובפורטוגל היבשתית כולה, ועדיין פעיל. הוא נמצא בעיר מטוזיניוש הסמוכה לפורטו מצפון (מהווה חלק ממטרופולין פורטו) שגדלה סביב תעשיית הדיג והשימורים, ובסמוך לה נמל לישויש.
את הביקור במגדלור לסה מומלץ לתכנן ליום רביעי, שהוא היום היחיד בשבוע בו נפתח המגדלור למבקרים. במקום מוזיאון קטנטן ובו תמונות ומספר פריטים מתולדות המקום, אך גולת הכותרת היא הטיפוס ב-225 המדרגות לראש המגדלור, שם מצפה לכם עדשת פרנל אמיתית בגודל מלא וכן תצפית מרהיבה על האוקיינוס האטלנטי, חופיו הקשוחים, ומסלול הסיור כולו. יום עם ראות טובה יאפשר למקסם את החוויה, אבל זה לא תנאי הכרחי. אני ביקרתי במקום ביום מעורפל למדי, ובכל זאת היה מאוד מרשים.
מה שכן, הדרכה והסברים ניתנו בפורטוגזית בלבד, המדריך לא ידע מילה אנגלית. הצלחתי להיעזר קצת במבקרים אחרים דוברי אנגלית, אבל זה כמובן לא תחליף להדרכה מסודרת, וחבל שכך. עם זאת, זו באמת ההסתייגות היחידה שלי מהביקור במקום. לא הייתי מוותרת.
מטרים ספורים מהמגדלור מצויה קפלת בואה נובה, שם היה המגדלור הקודם, עד שהוקם פארול דה לסה. אני ויתרתי על ביקור בקפלה והסתפקתי בתצפית אליה מראש המגדלור.
לעומת זאת, מה שכן שווה ביקור הוא עמוד הברזל של פארולים סובריירש שהועבר לחצר האחורית של מגדלור לסה כמונומנט לשימור.
שימו לב כמה החוף סלעי וסוער באזור הזה.
נכון לכתיבת שורות אלה שעות הביקור בשעון קיץ בין 14:00 ל-17:00, בשעון חורף 13:30 עד 16:30.
כרטיס כניסה 4.90 יורו, חינם לסטודנטים ולקטינים.
לפרטים עדכניים >>> אתר המגדלור
*** אם אתם מבקרים במגדלור לסה לבד ולא ממשיכים למגדלורים של פוז באותו היום, אפשר לשלב עם ביקור בבית התה בואה נובה או בבריכות הגאות של אלוורו סיזה הנמצאים שניהם במרחק הליכה.
המגדלורים של פוז - אני אציע מסלול נינוח מדרום לצפון. אם אתם מגיעים מלסה (או מכל סיבה אחרת) - אין שום קושי לעשות את המסלול בכיוון ההפוך.
לנקודת הפתיחה אפשר להגיע מפורטו בקו מס' 1 של החשמלית (חוויה פורטואית בפני עצמה) או בקו אוטובוס 500, במונית (נסיעה לא ארוכה ממרכז פורטו בעלות של כ-10 אירו, תלוי בנקודת המוצא) או אפילו בהליכה רגלית מערבה לאורך הנהר.
הנקודה הראשונה שלנו תהיה פארולים הקנטריירה - עמוד מתכת עם מרפסת ופנס לבן, משוקם וצבוע בגוון המקורי, שניצב ממש על רחוב Rua do Passeio Alegre 494. הפארולים הזה לא נועד להזהיר מסלעים, אלא שימש מחצית מזוג של קו הקריאה (יחד עם פארולים סובריירש). כיום הוא אינו בשימוש ונשאר כאן למזכרת בלבד.
בסמוך לפארולים הקנטריירה - מבנה חד קומתי בשימוש ממשלתי. בחלקו האחורי של המבנה הזה נמצא פארולים סן מיגל-או-אנז'ו. קל לפספס אותו, אז שימו לב - זה מבנה אבן מרובע בגובה שבעה-שמונה מטרים בלבד, ובראשו כיפה לבנה מתומנת. בקיר הדרומי שלו (הפונה לים) מוסתרת כתובת לטינית. המבנה כולו עומד על רציף מד-הגאות, נקודת המדידה של מפלס הים בפורטו.
מכאן נמשיך לשובר הגלים שנבנה ב-2009, ובו שני פארולים (מגדלורים קטנים), מגדלי סימון - פונטאו בארה דו ד'אורו בצד השני של הנהר, מסומן בירוק-לבן ומאיר בצבע ירוק, ובארה דו ד'אורו מסומן באדום-לבן ומאיר בצבע אדום, בצד הזה. הגישה לשני הפארולים האלה אינה אפשרית ונראה אותם ממרחק בלבד.
בסמוך לבארה דו ד'אורו, על המזח הישן, נמצא פארולים פלגיירָש שיספק לנו חוויה בלתי נשכחת. נצעד על המזח ממש עד סופו. בקצהו ניצב במלוא הדרו מגדל משושה מגרניט חשוף עם מעקה ופנס אדומים - זהו פארולים פלגיירש. שימו לב שבימים סוערים לא ניתן להגיע אליו כי הגלים הגבוהים עוברים את המזח.
מכאן נמשיך בהליכה מתונה צפונה לאורך החוף הסלעי והסוער, עד לעלייה (מזרחה) לפארול סניורה דה לוז. פארול זה ניצב בראש הגבעה, זכר לתקופות קדומות יותר, בהן הוצבו המגדלורים בראשי הרים. שטח הפארול סגור ומסוגר וניתן לצפות בו רק מבעד לגדר.
המגדלורים של פורטו אינם רק סיפור מקומי — הם חתך של תולדות התאורה הימית כולה. פארול סן מיגל-או-אנז'ו, שהיה המגדלור הראשון שנבנה בפורטו, החזיק אש גלויה, בדיוק כמו הפארוס של אלכסנדריה אלף ושמונה מאות שנה קודם לכן; בסניורה דה לוז נדלקו נר או עששית שמן, ובמהלך המאה ה-19 הוחלפה שם מערכת התאורה כשהגיעו מנורת ארגאן ועדשת פרנל; פלגיירש נבנה כבר עם אור ליבון מונע גז, וב-1979 היה בין הראשונים בפורטוגל שעברו אוטומציה ונשלטו מרחוק; לסה, שנבנה ב-1926 (האחרון שנבנה בפורטוגל היבשתית), מגלם לבדו את המעבר כולו: הוא נפתח עם מנורת ליבון חשמלית שהוזנה מגנרטור נפט ועם שתי מערכות נפט כגיבוי, ב-1950 הוחלף מנגנון השעון שסובב את עדשת פרנל שלו במנועים חשמליים, וב-1964 חובר לרשת החשמל הארצית. ב-1979 הוטמעה בו מערכת שליטה מרחוק במגדלורים נוספים בסביבה, שכיום כבר אינם מתופעלים בידי אדם.
אם עשיתי לכם חשק ואתם מתכננים נסיעה לפורטו, מוזמנים להתארח באחת הדירות שלי:
ברח' מיגל בומברדה (שכונת סדופיטה) - למחיר הטוב ביותר הזמינו כאן >>> Luxury Gallery Apartment II או הזמנה ב-Booking.
לדירה ברח' אלמדה – למחיר הטוב ביותר הזמינו כאן >>> Green Nest Retreat או הזמנה ב-Airbnb או הזמנה ב-Booking
ואל תשכחו להוסיף המלצות משלכם, לשתף בחוויות ולספר איך היה (ממש כאן בתגובה לפוסט הזה).
תגובות